לבחור מקצוע בגיל 40 – לעוד 40 שנות פעילות

נולדתי ב-1936 בקיבוץ גבעת-ברנר, ואני עדיין חברת הקיבוץ. יצאתי ללמוד הנדסאות אדריכלות בגיל של רבי עקיבא, כלומר, ארבעים.

למה רק בגיל ארבעים? כי לקח לי הרבה זמן עד שנפל האסימון – “מה שאעשה בחיים אני אקבע, אני לא חייל על לוח השחמט שמזיזים אותו לאן שרוצים”. אך הייתי צריכה להוכיח לחברה שאם אצא ללמוד אביא תועלת לקיבוץ. הייתי צריכה לעמוד בפני אסיפת חברים ולהוכיח זאת: טענתי, שאוכל לשרת את החברה ולעזור לחברים לתכנן את ביתם לפי רוחם. שכנעתי…

אישרו לי את היציאה ללמודים. הבן שלי גמר י”ב כיתות והתגייס לצבא. התקבלתי באורט גבעתיים. קיבלו אותי בזרועות פתוחות. אמרו לי שהם שמחים לקבל אנשים בגילי, שמכניסים רצינות לקבוצת הלומדים. רוב התלמידים היו בגיל של הבן שלי. חגגתי, הרגשתי כאחד מהקבוצה בלי הבדל בגיל, וזה גם מה שהם אמרו לי.

למדתי שנתיים ועברתי את כול המבחנים. עבודת הדיפלומה שלי הייתה – “מעון-יום ומרכז קהילתי”. זה היה בית ירוק ממש הן מבחינת הבניה והן מבחינת התפקוד החברתי, וזה שנים רבות לפני שדובר בארץ על בניה ירוקה.

עבדתי במחלקת הבניה של הקיבוצים בעיקר על מבני חינוך גנים ובתי-ספר, בדור שהעביר את הלינה המשותפת ללינה משפחתית. לאחר משבר הבניה, ופירוק מחלקת הבניה של הקיבוצים, למדתי שרטוט ממוחשב ועברתי לעבוד במשרד של פייגין, למעשה עזרתי להכניס למשרד את השרטוט הממחשב, שהיה עדיין בחיתוליו. רציתי יותר עצמאות בעבודה לכן התנסיתי במשרדים נוספים. והייתי צריכה להתמודד עם חידושי הטכנולוגיה.

כשהגעתי לגיל פנסיה חזרתי לקיבוץ, ששינה את פניו, והקמתי בו את משרדי לשירות הציבור. כיום אני בעיקר משרתת את החברים שרוצים להתאים את בתיהם לשינוי החברתי של הלינה המשפחתית.

וכך אחרי ארבעים שנה – עמדתי במילה שלי !