כשדונלד טראמפ התחיל במסע הבחירות שלו, רבים מחברי האמריקנים אמרו לי “אין לו סיכוי להיות המועמד שינצח את שאר המועמדים במפלגה האמריקנית”.

היום, רבים מהם לא מבינים מה קרה, וזו הזדמנות להפיק כמה לקחים, ללא קשר לעובדה,  מי יהיה בסופו של דבר, הנשיא שיחליף את ברק אובמה בבית הלבן.

טראמפ מצליח בינתיים, בין השאר, בזכות השימוש שלו באותנטיות.

אנשים יכולים לאהוב או לא לאהוב את מה שהוא אומר, אבל הם מרגישים שהוא מדבר מהלב, אומר מה שהוא באמת חושב, ולא מה שמכתיבים לו כותבי נאומים.

מדוע כתבתי “הם מרגישים”?  כי בסופו של דבר, כשרוצים להניע אנשים לפעולה, שם המשחק הוא להשפיע על מה שהם מרגישים. רגש – ולא היגיון – הוא זה שמניע לפעולה, או שמונע פעולה.

ואכן, טראמפ הבין מהרגע הראשון שעדיף לו לדבר ישירות, כמעט בלי מסרים כתובים, ולהבדיל מכל מועמד אחר שנשען, תרתי משמע, על נאומים כתובים  “לפי הספר”.

אותנטיות היא כלי השפעה כל כל אדיר, עד כדי כך שיש אפילו מיליוני אנשים שטראמפ מציג רעיונות שעלולים לפגוע בהם בעתיד, אבל הם תומכים בו, ולא במועמדים אחרים.  התחושה של אנשים שהוא “אותנטי” עד כדי כך שהם מתעלמים מהעובדה שדווקא בעניינים חשובים כמו מיסוי, חינוך, בריאות ומדיניות החוץ, הוא אינו מדייק בעובדות. אחד המחקרים מצא שבראיונות או בעימותים הוא אינו מדייק כל שתי דקות בממוצע! במלים אחרות, כ-30 פעמים בשעה. אבל זה לא מפריע לרבים לתמוך בדונלד, כי הם מרגישים שהוא אומר את מה שהוא באמת מאמין בו.  רבים מהם מרגישים שהוא אומר את מה שהם מאמינים בסתר ליבם וחוששים לומר בקול.

ופה אנחנו מגיעים לסיפורה של הילרי קלינטון.

הילרי היתה המועמדת ה”בטוחה” לקראת הבחירות של 2008, אבל אז היא נאלצה לגלות איך ברק אובמה סחף את האומה האמריקנית.

בבחירות הנוכחיות היא מזגזגת בין שבועות שבהם היא רצה עם המותג “הילרי”, תוך בריחה מוחלטת מאזכור בעלה, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, לבין שבועות שהיא מנסה להשתמש בו כדי לחזק את המותג שלה.

הזגזוג הזה משדר חוסר אותנטיות, מה שמפחיד הרבה מאוד בוחרים פוטנציאליים.

תוסיפו לזה כמה פרשיות מהעבר שבהן היא מואשמת ב”אי דיוק בדיווחים”, ותראו עד כמה האותנטיות והשקיפות הם קריטיים בשיווק מותג. כל מותג, בין אם מדובר על מותג אישי, או מותג אחר.

לזכותה יאמר, שהיא לומדת מהר, מפיקה לקחים, ואין לי ספק שעד סיום מערכת הבחירות היא תחשוף צדדים נוספים שלה לציבור.

אפרופו אותנטיות – גם ג’ב בוש, האח והבן של, שילם מחיר כבד בבחירות הללו, על הניסיון לטשטש את הרקע שלו.

מהרגע הראשון, הוא השמיט את השם “בוש” מהקמפיין שלו, וניסה לשדר שהוא אינו “בוש” נוסף.

הוא רצה למנוע מאנשים להתייחס לתקופה (ואולי גם לשגיאות) של אחיו הנשיא או אביו הנשיא בוש, אבל לא הבין שזה לא יעזור לו. הוא בוש.

כמו שאומרים, אם אתה הולך כמו ברווז ומשמיע קולות של ברווז, אתה ברווז.

במקום להיות אותנטי, וללכת עם המותג בוש עד הסוף, בוש ניסה להיות מישהו אחר.

על זה הוא שילם בכישלון אדיר.

אנשים הרגישו שמעבר לחוסר כאריזמה, הוא מנסה להסתיר את העבר המשפחתי שלו.

חוסר אותנטיות, והניסיון להיות מי או מה שאינך, הורסים כל מאמץ שיווקי אחר.

כשאתם משווקים את עצמכם,  תהיו מי שאתם.

אל תנסו להיות מישהו אחר.

וזה מזכיר לי את אחד הסיפורים שהשתמשתי בעבר בהרצאה שלי.

ג’ורג’ גרשווין הוא אחד המוזיקאים האהובים עלינו במיוחד. הוא נולד

בברוקלין ב־ 1898, וכבר בצעירותו התאהב במוזיקה. הוא למד לנגן ולכתוב

מוזיקה כמעט באופן עצמאי, ונחשב לבעל סגנון ייחודי ביותר בתחילת המאה

העשרים.

זמן קצר לאחר שהלחין את “רפסודיה בכחול”, הוא נסע לאירופה כדי להשלים

את לימודיו הפורמליים במוזיקה. הוא ניסה להתקבל ללימודי קומפוזיציה אצל

המורה הצרפתייה למוזיקה, נדיה בולנגר, ואצל מוריס ראוול הידוע כמי שחיבר

את “הבולרו של ראוול”. שניהם דחו אותו בטענה שלימודים פורמליים של

מוזיקה קלאסית עלולים לפגוע בסגנון הג’ז הייחודי שלו. גרשווין ביקש מראוול

שילמד אותו כמה שיעורים באופן פרטי.

ראוול שאל אותו, “מדוע אתה רוצה שאני אלמד אותך?”

“כי אני רוצה להיות ראוול השני,” השיב במהירות גרשווין.

“למה אתה רוצה להיות ראוול השני, אם אתה יכול להיות גרשווין הראשון?”

סיכם ראוול את השיחה. זמן קצר לאחר מכן הלחין גרשווין את יצירתו המדהימה “אמריקאי בפריז”.

אותנטיות מנצחת. אל תנסו להיות כמו מישהו שאתם רואים. השתמשו בלמידה ובחוויות שלכם כדי לגלות את האני האמיתי שלכם, ולחשוף אותו לעולם.